בחורף 1964 עמד צעיר מלוברה, עיירה על גדת אגם איזיאו, בחדר המתנה של מפעל בקשינה קוסטה. הוא חיכה שעות. כשסוף סוף נפתחה הדלת, הוא נכנס לחדר חשוך שקירותיו מכוסים גביעים, ובקצהו, מאחורי שולחן שניצב גבוה כמו מזבח, ישב הרוזן דומניקו אגוסטה. הרוזן לא שאל הרבה. הוא שלח את הצעיר למסלול מונצה, סידר קונוסים לאורך הישורת, ואמר לו לרכוב סלאלום. ג’אקומו אגוסטיני היה בן 22. בעשר השנים הבאות הוא יהפוך לרוכב המנצח ביותר בתולדות הספורט, וכמעט כל ניצחון יגיע על אופנוע אדום של MV Agusta.
הנער מברשיה שלא היה אמור לרכוב
אגוסטיני נולד ב-16 ביוני 1942 בברשיה, וגדל בלוברה. אביו, פקיד עירייה, התנגד לאופנועים. הבן רכב בכל זאת: תחילה במרוצי עלייה להר, אחר כך על Moto Morini, שעליו זכה ב-1963 באליפות איטליה במחלקת 175 סמ”ק. הרוזן אלפונסו מוריני ראה בו עתיד. הרוזן אגוסטה ראה בו משהו אחר: יורש.
ב-1965 הצטרף אגוסטיני לקבוצת המפעל של MV Agusta, לצדו של מייק הייווד, הרוכב הגדול של התקופה. התלמיד למד מהר. בסוף אותה שנה הייווד עבר להונדה, ו-MV נשארה בידיו של האיטלקי הצעיר. מה שבא אחר כך הוא הדו-קרב הגדול ביותר שידעו מרוצי האופנועים.
אגו נגד מייק
הונדה של 1966 הייתה חזקה יותר. ה-MV תלת-הצילינדרית החדשה הייתה קלה יותר, מאוזנת יותר, ונכנעה פחות לפיתולים. במונצה, במרוץ המכריע, מנוע ההונדה של הייווד נכנע, ואגוסטיני זכה בתואר העולמי הראשון שלו במחלקת 500. בשנה שאחריה הגיעו השניים לקנדה, למוספורט, שווים בנקודות. את התואר הכריע הסעיף הקטן בתקנון: שלושה מקומות שניים לאגוסטיני מול שניים להייווד. הונדה פרשה מהמרוצים בסוף 1967, והייווד עבר למכוניות. שנים אחר כך אמר אגוסטיני שהייווד היה הרוכב הטוב ביותר שהתמודד מולו אי פעם. כשהייווד נהרג ב-1981, אגוסטיני נשא את ארונו.
שבע שנים של דומיננטיות
מ-1968 עד 1972 זכה אגוסטיני בשני התארים, 350 ו-500, בכל שנה. עשר זכיות ב-TT באי מאן, חמש מהן ברציפות במרוץ הסניור. התמונה המפורסמת מהתקופה, “הקפיצה של אגו”, מראה אותו מרים את הגלגל הקדמי מעל גבעה בדרך קוורטרברידג’, השיער מתנופף מתחת לקסדה הפתוחה, והאופנוע כולו באוויר.
ב-1972 נהרג חברו הקרוב ג’ילברטו פרלוטי באי מאן. אגוסטיני הודיע שלא ישוב לרכוב שם. הוא לא התנגד למרוץ עצמו, הסביר, אלא לחובה החוזית שכפתה על רוכבים להשתתף במסלול שלא התאים לאליפות העולם. הרוכבים הבכירים הלכו בעקבותיו, וב-1976 הוציאה הפדרציה הבינלאומית את ה-TT מלוח האליפות. גם זו מורשת שלו.
הפרידה, והשיבה האחרונה
ב-1973 הביא הרוזן את פיל ריד לקבוצה, וריד זכה בתואר ה-500. אגוסטיני, אחרי עשר שנים ושלושה-עשר תארים עם MV, עבר ליאמאהה. העיתונות האיטלקית ראתה בזה בגידה. הוא ענה במסלול: ניצחון ב-Daytona 200, תואר 350 ב-1974, ותואר 500 ב-1975 על אופנוע דו-פעימה, הראשון אי פעם במחלקה הבכירה.
ואז, בקיץ 1976, בגשם של הנירבורגרינג, חזר אגוסטיני ל-MV Agusta למרוץ אחד. הוא ניצח. זה היה הניצחון האחרון שלו בגראנד פרי, והניצחון האחרון של MV Agusta בגראנד פרי. בסוף אותה שנה פרש המפעל מהמרוצים. בסוף השנה שאחריה פרש אגוסטיני, בן 35, עם 15 תארי עולם ו-122 ניצחונות גראנד פרי. אף רוכב לא השיג את זה מאז.
מה שנשאר
אגוסטיני ניהל אחר כך קבוצות מרוצים, והוביל את אדי לוסון לשלושה תארי עולם עם יאמאהה. אבל השם שלו נשאר צמוד לשלוש אותיות. כשהציגה MV Agusta את ה-Superveloce 1000 Ago, במהדורה של 83 יחידות בלבד, המספר לא היה מקרי: זה היה גילו של אגוסטיני ביום ההשקה. אופנוע אחד לכל שנה.
