בספטמבר 1989, בארוחת ערב ברימיני, שני גברים דיברו על אופנוע שעדיין לא היה קיים. קלאודיו קסטיליוני, בעל Cagiva, החזיק אז בזכויות על שם שנרדם: MV Agusta. מאסימו טמבוריני, המעצב שלו, החזיק ברעיון: ארבע-צילינדרי של 750 סמ”ק, שיהיה יפה כמו שאופנוע מרוץ אמור להיות ולא תמיד הצליח. עברו שמונה שנים עד שהרעיון קיבל שם, ועשר עד שנגע בכביש. כשזה קרה, הוא שינה את מה שאנשים מצפים שאופנוע ייראה כמוהו.
האיש מרימיני
טמבוריני נולד ברימיני ב-1943, ולא למד עיצוב מעולם. ב-1973 ייסד עם שני שותפים חברה קטנה ששמה הורכב משלושת השמות שלהם: Bianchi, Morri, Tamburini. בימוטה. ב-1985 לקח אותו קסטיליוני למרכז המחקר של Cagiva בסן מרינו, ה-CRC, ושם, בשנות התשעים, הוא תכנן את הדוקאטי 916, האופנוע שרבים עדיין מחשיבים ליפה ביותר שנבנה. כשמכרה Cagiva את דוקאטי ב-1996, היו לטמבוריני הצעות. הוא נשאר. “Cagiva היא המשפחה שלי”, אמר.
את ה-F4 התחיל ב-1995, אחרי מחלה, עם דף חלק. את המנוע פיתחה בשלב הראשון Ferrari Engineering במודנה, כי אנשי ה-CRC היו עסוקים באופנוע הגראנד פרי של Cagiva. מהפרארי נשארה בסוף בעיקר תפיסה אחת: שסתומים רדיאליים, בהשראת מנועי הפורמולה 1 של מרנלו. אבל האופי של האופנוע לא יצא ממודנה. הוא יצא מהראש של טמבוריני.
ארבעה צינורות עוגב
ה-F4 הוצג ביריד מילאנו בספטמבר 1997. מי שעמד מולו ראה דברים שלא ראה קודם ביחד: זרוע אחורית חד-צדדית ממגנזיום, פנסים כפולים זה מעל זה, ממוקמים במרכז, כי כך “קל יותר לשלוט בהם והפיירינג נשאר קומפקטי”, כדברי טמבוריני. וארבעה מפלטים שיוצאים מתחת לזנב, מסודרים בשני זוגות. “זה נראה כמו צינורות עוגב”, אמר. הוא תכנן אותם כדי שיישמעו כמו מוזיקה, ולא רק יראו כמוה.
הדגם הראשון, F4 750 Serie Oro, נבנה ב-300 יחידות בלבד, וכולן נמכרו מראש. זרוע אחורית, לוחיות שלדה וגלגלים ממגנזיום, בצבע זהב. 126 כ”ס ב-12,200 סל”ד, כ-180 ק”ג, מהירות מרבית מוצהרת של 275 קמ”ש. בין הקונים: המלך חואן קרלוס, ג’יי לנו, מקס ביאג’י, וג’אקומו אגוסטיני. הדגם הסדרתי, F4 750 S, הגיע באוקטובר 1999. עוד לפני שהראשון נמסר ללקוח, ב-1998, כבר עמד ה-F4 במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, בתערוכה “The Art of the Motorcycle”, לצד האופנועים החשובים של המאה.
750 עם כוח של 1000 ומשקל של 500
זה היה המשפט של טמבוריני, והוא לא סטה ממנו. ב-2005 גדל המנוע לליטר: F4 1000 Ago, ולצדו F4 Tamburini, המהדורה היחידה שנשאה את שם המעצב, הראשונה עם מערכת היניקה המשתנה TSS. ב-2006 הציג קסטיליוני את ה-F4 CC, 100 יחידות, 1,078 סמ”ק ו-200 כ”ס. “החלטתי לתת לאופנוע הזה את שמי, כי במקור חלמתי עליו בשביל עצמי”, אמר. ב-2010 עוצב ה-F4 מחדש, קל יותר בעשרה קילוגרמים, צר יותר בארבעה סנטימטרים, אבל עם אותו קו: אותו זנב, אותם ארבעה צינורות, אותו מבט.
טמבוריני פרש ב-2008, ומת באפריל 2014, בן 70. ב-2018, בשנה שבה תקני הפליטה סיימו את דרכו של ה-F4, הוציאה MV Agusta את המהדורה האחרונה שלו ב-100 יחידות: F4 Claudio, על שם קסטיליוני, שמת ב-2011. שני האנשים מארוחת הערב ברימיני קיבלו כל אחד F4 על שמו. אין הרבה יצירות שאפשר להגיד עליהן את זה.
המורשת
היום אין F4 בקטלוג. אבל אין MV Agusta שלא נולד ממנו. הפנסים המרכזיים, התלת-צילינדרי שירש את הארבע-צילינדרי, הרעיון שכל חלק צריך להיות יפה גם אם אף אחד לא יראה אותו. ה-Superveloce הוא F4 שמביט אחורה. ה-Brutale הוא F4 בלי בגדים. הסופרבייק שתוכנן ב-1995 עם דף חלק עדיין מכתיב מה יוצא מסקירנה.
