יש אגדה שמספרים בוארזה. בסוף כל עונה, כך אומרים, היה הרוזן דומניקו אגוסטה מורה למעוך את אופנועי המרוץ של המפעל ולקבור אותם בתעלה, כדי שאיש לא יעתיק את מה שבנה. הוא עמד שם, מספרת האגדה, עם סיגר בפה, והביט. אם הסיפור נכון או לא, הוא מסביר את האיש: אריסטוקרט סגור, חשדן, שתלטן, שהפך חברה קטנה לייצור אופנועים לאימפריה הגדולה ביותר בתולדות מרוצי הגראנד פרי. 17 תארי עולם רצופים במחלקת 500. 270 ניצחונות. 75 אליפויות עולם, לרוכבים וליצרנים. אף אחד לא התקרב.
מסוקים בבוקר, אופנועים בערב
MV Agusta נולדה ב-19 בינואר 1945 בקשינה קוסטה, ליד שדה התעופה מלפנסה, בשם Meccanica Verghera. משפחת אגוסטה בנתה מטוסים לפני המלחמה, והמלחמה גמרה את זה. אופנוע קטן, ה-MV 98, היה הדרך להעסיק את הפועלים. אבל הכסף הגדול הגיע מהשמיים: מ-1952 ייצרה אגוסטה מסוקים ברישיון של Bell, לחיל הים האיטלקי ולחיל האוויר של השאה הפרסי. המסוקים שילמו. המרוצים היו התחביב של הרוזן, והתחביב קיבל את טכנולוגיית היציקה, החישול והעיבוד של תעשיית התעופה.
ב-1950 שכר הרוזן את המהנדס פיירו רמור, מי שתכנן את הארבע-צילינדרי של ג’ילרה, ובעקבותיו הגיע מכונאי צעיר בשם ארטורו מאני. מאני יישאר נאמן ל-MV עד סוף ימיו, ובידיו יתגבשו האופנועים שינצחו הכול.
הניצחון הראשון, והמחיר
הניצחון הראשון במחלקת 500 הגיע במונצה ב-1952, עם הבריטי לס גרהאם. ג’ילרה הגישה ערעור וטענה שהמנוע של MV גדול מהמותר. הוא לא היה. גרהאם, שהפך לידיד המשפחה והתגורר עם משפחתו בווילה של הרוזן על אגם לוגאנו, נהרג שנה אחר כך במרוץ הסניור באי מאן. הרוזן משך את הקבוצה מהאליפות. הוא חזר, כמובן. ב-1956 זכה ג’ון סרטיז בתואר ה-500 הראשון של המפעל, וב-1957, כשג’ילרה, מוטו גוצי ומונדיאל פרשו יחד מהמרוצים, אגוסטה החליט להישאר לבד במגרש.
שבע-עשרה שנים בלי להפסיד
מ-1958 עד 1974, בכל שנה, הרוכב שזכה בתואר העולמי במחלקה הבכירה רכב על MV Agusta. סרטיז, גארי הוקינג, מייק הייווד, ג’אקומו אגוסטיני, פיל ריד. חמישה רוכבים, מפעל אחד. ג’ון סרטיז, שאחר כך הפך לאלוף העולם היחיד על שני גלגלים ועל ארבעה, סיפר שכדי לדבר עם הרוזן על בעיה בשלדה נאלץ להזמין מקום ברכבת שלו חזרה מספא. הרוזן, אמר, נהנה להקשות. כשנשאל אם המשפחה ניהלה את העסקים כמו ב”הסנדק”, ענה סרטיז: “אולי זו הדרך האיטלקית”.
ב-1966 כפה הרוזן על מאני מנוע תלת-צילינדרי, בניגוד לדעת המהנדסים. הוא צדק. התלת-צילינדרי, קל ומאוזן, הביא לאגוסטיני שבעה תארי 500 רצופים, ונתן ל-MV את הסאונד שעד היום נחשב ליפה ביותר שיצא ממנוע מרוץ.
הסוף, בגשם
הרוזן דומניקו אגוסטה מת מהתקף לב ב-1971. אחיו קוראדו ירש את המסוקים ואת האופנועים, ובנו רוקי ניהל את קבוצת המרוצים. התארים המשיכו להגיע עוד שלוש שנים, אבל היפנים כבר היו בפתח, עם מנועי דו-פעימה זולים וחזקים. ב-1976 נכנסה לתוקף מגבלת רעש של 113 דציבל, שחנקה את הארבע-צילינדרי האיטלקי. במרוץ הגראנד פרי של גרמניה, בנירבורגרינג, בגשם שוטף, רכב ג’אקומו אגוסטיני על MV Agusta בפעם האחרונה. הוא ניצח. בסוף אותה שנה הודיע המפעל על פרישה ממרוצי הכביש. ב-1977 נבנה ה-MV האחרון, 125 Sport צנוע, והשערים נסגרו.
למה זה חשוב היום
כשהמותג קם לתחייה בסקירנה, בשנות התשעים, לא היה לו צורך להמציא סיפור. הסיפור כבר היה כתוב: בגביעים שעל קירות המשרד החשוך, בתעלה שבה נקברו האופנועים, ב-17 השנים שבהן איש לא ניצח את האדום. כל MV Agusta שיוצא היום מהמפעל, מה-Brutale ועד ה-Enduro Veloce, נושא את זה. לא כקישוט, אלא כחובה.
