הפכו MV Agusta על הצד, אם מישהו ייתן לכם. הביטו בחלק התחתון של השלדה, בצד הפנימי של מגן הבוץ, בבורג שמחזיק את תושבת הפנס. במקומות שאף אחד לא אמור להסתכל בהם. הם יפים. לא “מסודרים”, לא “נקיים”. יפים, באותה מידה שיפה החלק שפונה אליכם בחניה. זה לא במקרה, וזה לא זול, וזה הדבר האחד שמסביר למה המותג הזה נראה כמו שהוא נראה כבר שמונים שנה.
אמנות, לא סלוגן
את הביטוי Motorcycle Art התחילה MV Agusta להשתמש בו באמצע שנות התשעים, כשקלאודיו קסטיליוני החזיר את המותג לחיים ומאסימו טמבוריני צייר את ה-F4. זה נשמע כמו משפט של מחלקת פרסום. במפעל בסקירנה מתייחסים אליו כאל תקן ייצור. הכלל פשוט: כל חלק ראוי להיות יפה, גם זה שאיש לא יראה. גימור הצד הפנימי של רכיב זהה לגימור הצד החיצוני. אין “בסדר בשביל מאחור”.
הגישה הזאת מתחילה אצל טמבוריני, האיש שלא למד עיצוב ולכן לא ידע מה אסור. הוא לא צייר אופנועים ואחר כך חיפש איך להנדס אותם. הוא הנדס אותם יפה. הפנסים הכפולים במרכז הפיירינג של ה-F4 לא נולדו מרעיון אסתטי אלא מרעיון פונקציונלי: כך הפיירינג קטן יותר, והאור נשלט יותר. ארבעת המפלטים מתחת לזנב פינו את הצדדים של האופנוע, וגם נשמעו כמו עוגב. היופי היה התוצאה של ההנדסה, לא הקישוט שלה.
מה קורה כשמורידים את הפיירינג
ב-2001 הציגה MV Agusta את ה-Brutale: ה-F4 בלי בגדים. זה היה המבחן האמיתי של הגישה. אופנוע עם פיירינג יכול להסתיר. אופנוע חשוף לא. כל צינור, כל יציקה, כל ריתוך של השלדה חשופים לעין, וב-Brutale הם נראו כאילו מישהו תכנן כל אחד מהם בנפרד, כי מישהו באמת תכנן. השלדה המסבכית מצינורות פלדה עם לוחיות אלומיניום יצוקות הפכה לחתימה של המותג, והיא עדיין שם, בכל Brutale ו-Dragster שיוצאים מהמפעל.
החומר הנכון במקום הנכון
ב-MV לא בוחרים חומר אחד לכל האופנוע. בוחרים חומר לכל חלק. אלומיניום מעובד מגוש מלא (billet) לתושבות ולמכסים. אלומיניום מודפס ומחושב (sintered, topology-optimised) במקומות שבהם משקל וחוזק צריכים להגיע לשיווי משקל מדויק, כמו לוח המחוונים של ה-Rush Mamba. טיטניום בשסתומים ובטלטלים המחושלים של המנועים הארבע-צילינדריים, כדי להוריד מסה מתנועעת, ובחלקי פליטה. סיבי פחמן שנפרסים ביד ומתקשים באוטוקלב, עד לגלגלי הפחמן של ה-F3 Competizione. אלקנטרה ועור עגל מלא במושבים, לפי דרגת הדגם. כל אופנוע נצבע באיטליה בצבעים ייחודיים, והמדבקות מועברות במים ונקברות תחת שכבות של לכה שקופה, עד שהן נראות כאילו צוירו ביד.
זה לא רשימת מפרט. זה עמדה: החלק הזול, במקום שבו אפשר היה להשתמש בזול, היה פוגם במה שהאופנוע הזה מנסה להיות.
למה זה עולה
MV Agusta מייצרת כמה אלפי אופנועים בשנה. לא מאות אלפים. חלק מהדגמים נבנים במאות יחידות ממוספרות, חלקם בעשרות. זה לא מודל עסקי שמאפשר לחסוך על ברגים, וזה גם לא הרעיון. הרעיון הוא שמי שקונה MV Agusta לא קונה אמצעי תחבורה, ולא קונה רק ביצועים. יש אופנועים מהירים יותר, בזול. הוא קונה חפץ שמישהו חשב על כל סנטימטר שלו, ואחר כך בנה אותו ביד בעיירה על שפת אגם וארזה.
ג’ון סרטיז, מייק הייווד וג’אקומו אגוסטיני רכבו על אופנועים שנבנו באותה גישה, בטכנולוגיה של תעשיית תעופה, במפעל שהיה שייך לרוזן. האופנועים האלה ניצחו 17 שנים ברציפות. האופנועים של היום לא רצים באליפות העולם, אבל הם נבנים באותו עיקרון. זה מה ש-Motorcycle Art אומר, בלי לומר.
